לדף הבית
לדף הבית
צרו קשר
צרו קשר
Hebrew Site   English Site

כניסה לחברי האתר

"מלחמה במיפלציה": על שיבושי לשון של ילדים


 

למה ה"חוכמות" של ילדינו מצחיקות אותנו, למה הם נעלבים מהצחוק הזה, ולמה כדאי לנו להשקיע וללמוד את השפה שלהם? הסופרת מיריק שניר נותנת הצצה מזווית הראייה שלה אל עולמם הלשוני המורכב של הילדים. מאמר רביעי מתוך שבעה
מיריק שניר

 

אמירה מקורית של ילד, שמפתיעה אותנו וגורמת לנו לחייך או לצחוק בכל פה, היא תוצאה של מאמץ רוחני עצום שלו, ליצור הבנה באמצעות הדיבור. הוא לא מתכוון להצחיק אותנו, אלא מחפש ומוצא ביטוי מילולי מקורי למחשבה, רגש או חוויה שהוא רוצה להביע. הילד מגייס את כל חוכמתו וניסיון חייו לשם כך.

 

גננת: "ילדים, תגידו: לי-מו-נ-דה".

ילד: "אבל אנחנו לא יכולים להגיד כמו את, יש לנו פה קטן".

 

כתוב: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". אמירות ילדים שעלולות להישמע באוזנינו דברי הבל, חכמים אמרו עליהן: בזכותן העולם קיים! גורל האנושות תלוי ביכולתה של החברה הבוגרת לקיים קשר משמעותי עם צאצאיה. הם הדור הבא. מה שיחוו בילדותם, ייחרט בהם וישפיע על חברת העתיד, על עתיד החברה.

 

כלבת שבת

 

מול מלמול ופטפוט של קטנטנים, רוב המבוגרים ניצבים נבוכים. לעיתים קרובות אני שומעת: 'כשהוא יגיע לגיל שנתיים-שלוש, אני אתחיל לדבר איתו'. כלומר: אני לא מתכוון להשקיע בללמוד את שפתו, אחכה עד שהוא ילמד את שפתי.

 

והם לומדים את שפתנו, מהר! אך דווקא כשהם מתחילים להשתמש במילים שלנו ולחבר משפטים, צפויים להם ולנו אינספור מעמדים מבלבלים.

 

הנה שלוש שיחות בין גדולים לקטנים:

מבוגר: "באיזו דרך הלכתם?"

ילד: "בדרך כלל".

 

מבוגר: "נכון שלא הרבצת לאחותך בכוונה?"

ילד: "לא, לא הרבצתי לה בכוונה, הרבצתי לה באבן!"

 

שמרטף: "אני אשמור עלייך בשבע עיניים!"

ילדה: "איפה יש לך עוד עיניים?"


מלחמה במיפלציה

אותה שבת, המון פירושים                                          איור: אחיעד שניר

 

אמירות הילדים שמשעשעות אותנו, רובן תוצאה של קצר בתקשורת, של מתן פירוש שונה למילים.

 

ילד אמר "קלבת שבת" (כמו רבים וחביבים). כיוון שהתמיד בכך, העירה לו אמו: "...צריך להגיד 'קבלת שבת'. הילד פער זוג עיניים ומחה: "אמא, לא נכון, תקשיבי: 'כלה - בת - שבת!'"

 

ילד אחר אמר להוריו: "עוד מעט תבוא 'כלבת-שבת' (הב! הב!)"

 

ברור שהשניים שאמרו 'קלבת שבת' שמעו בדמיונם דברים רחוקים מאוד זה מזה. אמירות ילדים הן עדות מקסימה לכך שכל ילד רך מדבר בשפה אישית משלו, ואף מקשיב למילים בשפתו.

 

האם זו בדיחה?

 

ברדיו חזרו ואמרו: "מלחמה באינפלציה". יום אחד ראיתי את ילדי בן הארבע דוהר בבית עם אקדח פלסטיק שלוף. שאלתי: "מה אתה עושה?" והוא השיב בהתרגשות: "מלחמה במיפלציה!!!"

 

בשפה שלנו, המבוגרים, 'אינפלציה' היא מילה ידועה עם פירוש מילוני מוכר. בשפת ילדים רכים, פירושיה כמספר הילדים שישמעו אותה.

 

בן הארבע שלי פחד כמו רוב בני גילו ממלחמות וממפלצות, וכששמע שמכריזים ברדיו על 'מלחמה באינפלציה' הוא הבין, בשפתו, שהמבוגרים יוצאים ל'מלחמה במפלצות'!

 

כן, התמוגגנו מן ה'בדיחה' עם כל מי שנכנס הביתה; בני משפחה, חברים, אורחים, לא פעם בנוכחות יוצרה הפעוט. כשהבחנו בו מכווץ בפינה, אמרנו לו: "לא התכוונו להעליב אותך. פשוט אמרת משהו נחמד ורצינו שכולם ישמעו..."

 

באיחור של שנים הבנתי שבני לא ניסה לומר לי 'דבר נחמד', הוא ניסה לחלוק איתי את פחדיו. הצחוק שלנו העליב אותו, אי ההבנה – העציבה, והכי מבלבלת היתה כנראה תגליתו: שאנחנו והוא מדברים באותן מילים, אבל בשפות שונות!

 

תשובה מפתיעה

 

הקשיבו לדו-שיח הבא - בשתי שפות:

 

ילד: "איך יוצאים הילדים?"

מבוגר: "קודם הראש, ואחר כך הרגליים".

ילד (מבוהל): "ואיך מחברים אותם אחר כך ביחד?"

 

כשפעוט שואל 'איך יוצאים הילדים', יכולות להיות אינספור משמעויות לשאלתו.

 

אמא אחת סיפרה לי, שילדתה שאלה אותה שאלה ממש: "איך יוצאים הילדים?" בעוד האם חוככת בדעתה מה תשיב, הקדימה אותה הקטנה והמשיכה לשאול: "עם שערות, או בלי שערות?"

 

איך נבין מה המשמעות המסתתרת במשפט של ילד? נסיבות חייו, אופיו והדברים המעסיקים אותו יכולים לסייע לנו להבין את כוונת שאלתו. כדאי לנסות גם
להחזיר לו את השאלה ששאל, באותו ניסוח בדיוק. במקרה זה, לשאול אותו: "איך יוצאים הילדים?" תשובתו עשויה להבהיר לנו מה התכוון לשאול. על פי רוב, היא תפתיע אותנו!

 

המבוגר בדו-שיח המצוטט למעלה, לא עצר לבדוק מה משמעות השאלה 'איך יוצאים הילדים?' ב'שפת הילדים' של בנו. הוא הקשיב לילדו ב'שפת מבוגרים'' וגם השיב לו ב'שפת מבוגרים': "קודם הראש ואחר כך הרגליים". הפעוט נבהל מאוד, כי הוא הקשיב למבוגר ב'שפת ילדים'.

 

איך ילדים מקשיבים? כתוב "והעם רואים את הקולות", ככה ילדים מקשיבים. הם רואים את המילים!

 

מה ראה אותו ילד בעיני רוחו? "פשוטו כמשמעו": "קודם הראש" - ראש יוצא. "...ואחר כך הרגליים". גוף? אין... ידיים? אין... - מי לא היה נחרד ממראה כזה?! לכן הילד המבועת מיהר לשאול, "ואיך מחברים אותם אחר כך ביחד?"

 

הקצר בתקשורת בין מבוגרים וילדים מניב המון "חוכמות" ילדים, שאותנו מבדרות ואותם מבלבלות.

 

איך אפשר לשפר את השיח בין גדולים לקטנים?

 

  • להקשיב לילדים בשפתם.
  • להקשיב לעצמנו בשפתם.
  • לקבל בשמחה ובכבוד את האמירות שמזמינות אותנו להציץ אל עולמם.
  • להתרגש מהיצירתיות הנפלאה שפורחת בהן.

 

ילד: "הציפור מכניפה, היא רוצה לעוף".

זו ראשית הספרות והשירה, או סופה, תלוי בנו.

 

בואו נאסוף את אמירות הילדים. התיעוד נותן להם הרגשה שמעריכים את שפתם, ונותן לנו זמן לרדת לסוף דעתם. אמירות ילדי המשפחה הן אוצר המנציח רגעים יקרים, לא פחות מתמונות הנאספות באלבום. אפשר לספר מהן בימי הולדת, אבל לא לפני שהילד גדל מעט ויכול ליהנות מהם איתנו, מבלי להיפגע.

 

אבא: "אם אתה תרגיז אותי, גם הילדים שלך ירגיזו אותך".

ילד: "אז אם אני מרגיז אותך, סימן שאתה הרגזת את אבא שלך".

 

מה אומר הילד באמירה החכמה שלו? בגיל הרך, יותר מכל זמן בחיים, מתעצב בי ההורה שאני אהיה לילדיי. שיח קשוב עם ילדינו יגדיל את הסיכוי שנכדינו יזכו להורים שיבינו את שפתם.