לדף הבית
לדף הבית
צרו קשר
צרו קשר
Hebrew Site   English Site

כניסה לחברי האתר

מי מלמד ילדים לדבר?

 

בגיל כמה חודשים תינוקות מתחילים למלמל, וכעבור זמן לא רב הם כבר מדברים אלינו במילים ובמשפטים. מתי מתחיל תהליך רכישת הדיבור, מי מלמד אותם את כל המילים, ומדוע כל ילד מתחיל לדבר בקצב אחר? הסופרת מיריק שניר מציעה התבוננות אחרת על תהליך רכישת השפה. מאמר שלישי מתוך שבעה
מיריק שניר

 

ילדה בת ארבע שאלה: "איך אור התינוקת תלמד את כל המילים? מה, מישהו יושיב אותה על הברכיים ויגיד לה: זה בית, זה כיסא, זה שולחן... הרי עד שהוא יגמור להגיד לה את כל המילים, הוא כבר ימות!"

 

ילדה ששמעה מלמולים של בן שנה אמרה: "תשמעו, הוא מדבר אנגלית!"

 

ילד התקשה לבטא כ'.

אמרו לו "תגיד: מ י כ ל".

הוא התלבט, ואז השיב: "טוב, אז אני אגיד: בית".

 

ילדה: "אתה תיפול!"

ילד: "ואת תיפולה!"

 

"מקלותים" "שקיתים" "נמלות" "עפרונים" "קוביותים".

 

"הנה ממזור!"

 

"הנה אוטו בוס!"

"והנה עוד בוס".

 

"תחתכי לי תחתיכה".

 

*** 

המהלך הטבעי והפלאי של רכישת השפה המדוברת על ידי ילדים רכים, ממחיש את כושר הלמידה שקיים בגיל הרך. הם מסוגלים לקלוט מספר שפות בו זמנית, כשרון ההולך ונחלש לקראת התקופה בה בחרנו להתחיל ללמד שפה שנייה.

 

כתוב: "נפקא מינא לגירסא דינקותא". האם אנחנו יודעים, מלמדים ומיישמים את הידיעה העתיקה הזאת, שלמידה של קטנים שונה מהותית מלמידה של גדולים?

 

למידה שמתחילה מהרחם

 

מתי מתחיל תהליך רכישת השפה האנושית? אנחנו נוטים להשיב: כאשר תינוק מתחיל למלמל. אך במחשבה נוספת, ברור שפעולת המלמול היא פעולת חיקוי שמחייבת התבוננות מקדימה במודל החיקוי, כלומר בנו - המדברים. רכישת הדיבור דורשת יותר מהכל ולפני הכל - הקשבה!  


ילדים לומדים לדבר

מקשיבים ולומדים, כל הזמן                                       איור: אליאור שניר

 

ממתי ילדים מקשיבים לשפה? הנה תשובה מן המקורות: "על רבי יהושוע בן חנניה נאמר: אשרי יולדתו, כשעוד היה ברחם אמו היתה הולכת עימו לבתי מדרשות כדי שידבקו אוזניו בדברי תורה".

 

אמו הנבונה של רבי יהושוע בן חנניה (שאולי לא במקרה הגיע לגדולות!) לא חיכתה עד שמחקרים מודרניים יגלו לה שעוברים שומעים. היא לא חיכתה גם למחקרים החדשים יותר, שיגלו לה שתינוקות גם מקשיבים. אילו סברה שהעובר שברחמה רק שומע קולות, היתה הולכת איתו לכל מקום שמגרה את חוש השמע, למשל לשוק. אך כיוון שחשה שעוברה גם מקשיב ושומר את הקולות בליבו, כלומר לומד, הלכה איתו לבתי מדרשות.

 

מדוע ניתנה שמיעה לעוברים?

 

השמיעה היא החוש היחיד שבעזרתו עוברים יכולים להתכונן לחיים מחוץ לרחם. משם הם לא יכולים לראות, למשש, להריח, לטעום את העולם אליו יצטרפו בקרוב, אבל הם כן יכולים לשמוע אותו.

 

עובר ברחם ישראלי נחשף לקולות שונים לגמרי מעובר ברחם סיני. עובר שמתפתח בבית מסוים, מאזין לקולות אחרים מעובר שמתפתח בבית אחר.

 

מה לומדים העוברים על העולם המצפה להם מן ההקשבה לו במשך ארבעת חודשי העוברות האחרונים? הם לומדים שהעולם מוציא קולות רבים שונים ומשונים, שביניהם בולטים ומסקרנים ומרגשים במיוחד עבורם הם קולות בני האדם: המדברים, השרים, המתפללים, המתלחשים, הצועקים, הבוקעים מאמצעי התקשורת: "מילים, מילים, מילים".

 

אני מעיזה לשער שלפני שנולדו, או זמן קצר מאוד לאחר הלידה, כבר גומלת בקטנטנים ידיעה ההולכת ומתחזקת: שחיוני לרכוש את מיומנות הדיבור. עובדה שחודשים ספורים לאחר שבאו לעולם הם כבר ממלמלים!

 

המלמול, הוא כבר שלב מתקדם ברכישת השפה, הוא איננו הצעד הראשון שהם עושים. קודמים לו הקשבה וההבחנה בין מילים לשאר רעשי העולם. התחושה שכדי להבין ולהיות מובנים עליהם ללמוד להעביר מסרים מילוליים. ההסתכלות באנשים כדי לגלות מאיפה יוצאות המילים ואיך בני אדם מפיקים אותן.

 

את כל הלמידה הזאת תינוקות כבר מיישמים בגיל חודשים ספורים כשהם ממלמלים. וכעבור זמן לא רב, הם מדברים אלינו במילים ובמשפטים.

 

שימו לב מה לא קרה:
  • לא החלטנו עבורם שהם חייבים ללמוד לדבר.
  • לא נתנו להם שיעורים בדיבור.
  • לא המצאנו שיטות משיטות שונות כדי ללמד אותם לדבר.
  • לא פירקנו להם את השפה לגורמים, כדי, כביכול, להקל עליהם.
  • לא בחנו אותם ולא נתנו ציונים, גם לא הבטחנו תעודות ופרסים. 
וראה זה פלא, הם מדברים!

 

מי לימד אותם לדבר? הם לימדו את עצמם!

 

כל אחד על פי דרכו

 

ומעורר השתאות אפילו עוד יותר: כל ילד וילדה לימדו את עצמם לדבר, בדרכם! לא יאומן,
הן זהו חזון אחרית הימים החינוכי "חנוך לנער על פי דרכו". אין שני ילדים שרוכשים שפה בתהליך זהה, כל ילד מגשים "חנוך לנער על פי דרכו" כשהוא מלמד את עצמו לדבר בקצב שמתאים לו, בתהליך אישי.

 

כלומר, "לא בשמים היא..." והרי אנו נוטים לסבור ואף ללמד, שלא ניתן להגשים את האידיאל הנכסף הזה במלואו. שעלינו להסתפק רק בשאיפה להתקרב אליו. והנה הוא מתגשם לנגד עינינו פעם אחר פעם, ילד אחר ילד!

 

לבדי, כלומר: בעצמי

 

נכון, הילדים הרכים אינם לבד בדרך לרכישת השפה. אנחנו שם עבורם כדי להקשיב להם, לדבר איתם, לאתגר אותם. אין רכישת שפה בלי משוב. כי זו התכלית של המאמץ העצום לרכישת השפה: להשיג מערכת גומלין של יחסים בינאישיים, בעיקר עם אלה הקרובים והמשמעותיים לנו ביותר.

 

חשוב להבדיל:

ילדים לא רוצים ללמוד שפה לבדם (ללא משוב אנושי, בתחושת בדידות).

ילדים כן רוצים ללמוד שפה בעצמם (בכוחות עצמם, בתוך סביבה אנושית עוטפת).

 

ההבדל מהותי. ילדים, בעקבותינו, לא מבדילים בין "לבדי" ו"בעצמי". כשילד אומר: 'אני רוצה לבדי' ברור שהוא לא רוצה שנסתלק ונשאיר אותו לבד. הוא מתכוון לומר 'אני רוצה בעצמי', אני מבקש שתאפשרו לי ללמוד בדרכי!

 

מדוע ילדים מתעקשים כל כך לעשות דברים בדרכם ובעצמם? כי כל מה שילד מצליח לעשות בדרכו ובעצמו - מעצים אותו. ההצלחה לרכוש שפה בעצמו מעצימה את הילד, מעלה את ערכו בעיני עצמו, גורמת לו להאמין שיוכל גם למשימות הלמידה הבאות באותו אופן ממש: בעצמו ובדרכו.

 

ואנחנו, האם נאפשר לו?!