לדף הבית
לדף הבית
צרו קשר
צרו קשר
Hebrew Site   English Site

כניסה לחברי האתר

"בעצב תלדי": ילדים באים עם הוראות הפעלה

 

"לאחר שהריתי וילדתי ועיצבתי והתעצבתי תשע פעמים, אני חוזרת אל 'בעצב תלדי', והוא הולך ומתגלה לי באופן שונה ומופלא". מיריק שניר נותנת פרשנות מעודדת למילה "עצב", ומוצאת בה את גודל האחריות שניתנה להורים בעיצוב אישיותו של ילדם. אגב כך היא מותחת ביקורת על מערכות חינוך מסוימות
מיריק שניר

 

אמא: "כשהיית קטנה, היית בבטן שלי".

ילדה: "ומתי בלעת אותי?"

 

ילד: "הגננת סיפרה לנו שאלוהים בלע את השמיים ואת הארץ. איך הוא בלע אותם?"

 

 

ילד (צועק): "אמא! אמא! אמא!"

ילד אחר: "תקרא לה בשם, אז יידעו איזו אמא".

 

אמא: "מי ילד טוב?"

ילד: "ירושלים!"

 

ילד: "אמא, תני נשיקה!"

אמא: "כבר נתתי לך".

ילד: "אבל זה ירד לי..."

 

ילד לאמא: "אני מתגעגע אלייך".

אמא: "איך מתגעגעים?"

ילד: "ברגליים, אם מתגעגעים אז הן הולכות".

 

ילד: "את אבא אני אוהב יותר מאמא, ואת אמא אני אוהב יותר מאבא".

 

מהריון להורות

 

מה שאדם חווה (אדם וחווה!) בילדותו חורץ סימנים באישיותו המתעצבת.

 

"עצב" היא מילה רבת משמעות:

עצב – שהוא עצוב.

עצב – שהוא עיצוב.

עצב – שהוא חלק ממערכת העצבים.

 

המשמעויות כולן מתמזגות במשפט המוכר, שנאמר לאם כל האמהות: "בעצב תלדי...". מילדות העציב אותי המשפט הזה והפחיד, בעונש הכאב הצפוי, הבלתי נמנע.

 

לאחר שהריתי וילדתי ועיצבתי והתעצבתי תשע פעמים, אני חוזרת אל "בעצב תלדי", והוא הולך ומתגלה לי באופן שונה ומופלא.


בעצב תלדי בנים

הורות כמסע בו עלינו לעצב ולהתעצב                           איור: אחיעד שניר

 

אישה הרה, שעובר חי מתפתח בקרבה, הולכת ומתעצבת עבורו. במשך תשעה חודשים היא משתנה, בגוף ובנפש, כדי להכין ולהתאים עצמה לבר-בטנה. כל עובר מעצב את אמו (את הוריו) באופן המיוחד לו, כפי שבהמשך חייו יעמיד בפניה (בפניהם) אתגרים. 

 

עם כל אדם נולדת האם (וההורים) שהוא עיצב ברחם ויעצב בחייו. הלידה היא שיא - אמיתי וסמלי - בתהליך העיצוב, בו אישה הופכת לאם. בכל פעם שהיא יולדת, היא נהיית לאם חדשה ושונה עבור יצור אנושי חדש ושונה.

 

כגודל השינוי הנתבע מן האישה, כך מידת הרגישות העצבית הנדרשת. הבאת ברייה חדשה לעולם היא תהליך גופני ורוחני של היפתחות מלאה, בלתי נמנעת, כואבת, "עד קצווי העצב...", אשר בלעדיה עלול פרי הבטן להיתקע, להיחנק, להיפגע, במובן הפשוט והעמוק, בלידה ובחיים.

 

היפתחות ופתיחות כלפי מי שאך הגיע לעולם, היא הנותנת לו סיכוי לפתח את אישיותו הייחודית, שכמוה לא היתה ולא תהיה עוד.

 

צער גידול בנים

 

מי שאמר לאישה "בעצב תלדי", אמר לה ולכולנו: תהליך ההולדה של צאצאייך מסמל ומתחיל את מסע החינוך כולו, את פעולת העיצוב הממושכת של ילדייך, שאת והם נמצאים עתה בפתחו.

 

הורות היא מסע משותף, בו עלינו לעצב וגם להתעצב. "הא בהא תליא" - דבר תלוי בדבר. חינוך הינו תהליך של השתנות משותפת, של עיצוב הדדי. המבוגרים אומרים: "צער גידול בנים", והצעירים: "צער גידול הורים".

 

אדם וחווה הם היחידים מכל יצורי אנוש שלא נולדו, שלא היו אף פעם ילדים. הם היחידים שלא התעצבו בתהליך של הריון, לידה, ינקות, ילדות, נעורים ובחרות. בגן העדן, אלוהים מודיע לחווה "אם כל חי" (ולנו), שלידתו של בן אדם מעתה והלאה תהיה שונה. היא לא תיעשה עוד בבריאה, אלא בתהליך של עיצוב.

 

גידול וחינוך אדם יהיה מעתה והלאה תהליך ארוך ורגיש של עיצוב: לא עיצוב באדמה, אלא עיצוב בחומר חי.

 

לעצבים הרגישים יש תפקיד מכריע בעיצוב הילד–האדם, ביכולת לעצב בחומר חי.

 

"הגוף זוכר"

 

כיום מרבים להשתמש בצירוף: "הגוף זוכר". תחושות הגוף והנפש המלוות את צמיחתנו בעולם ובחברה, מעצבות את צורת האישיות שלנו, יוצרות את מי שאנחנו.

האדם הבוגר, המעוצב, מכיל בתוכו את כל העיצבונות שחווה.

 

רבים יכולים להעיד, שיש מחוזות רבי משמעות בחייהם שלא היו מגיעים אליהם לולא חוו עצב גדול, ששינה ועיצב אותם. האנושות מרוויחה ומתפתחת מכך, שבן אנוש משמר באישיותו את החוויות המעצבות. בזכותן הוא עשוי להתעצב ליצור אנושי המסוגל להוציא מן הכוח אל הפועל את הגלום רק בו, והחברה האנושית מתעשרת ממגוון אינסופי של בני אדם ותרבויות.

 

יש המתלוננים, ספק בצחוק ספק ברצינות, על כך שילדים מגיעים לעולם ללא הוראות היצרן. "בעצב – תלדי" זה חלק מהוראות ה"יצרן", האומר שבן אדם הוא מין ברייה שמשתנה ומתעצבת כל חייה, לטוב ולרע.

 

איך לעצב?

 

אם נמשיך לעצב אנשים שנולדו שונים מאוד זה מזה בדרך כופה ואחידה, כפי שמערכות חינוך רבות נוטות לעשות, נצמיח ערב רב של אנשים מתוסכלים ומסוכנים לעצמם ולחברה, המנציחים את האומללות של המין האנושי בתהליך העיצוב (תרתי משמע) של ילדיהם.

 

"...אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, והקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחברו".

 

מספרים על אנשי סדום, שהיו מציעים לאורחיהם מיטה באורך אחיד. את האורחים הנמוכים היו מותחים על מנת שיתאימו למיטה, ולגבוהים היו קוצצים את הרגליים. רוב הילדים מתנסים ב"מיטות סדום" מעין אלה, בשנות חינוכם.

 

כאשר רוצים במקורות להזהיר אדם מלפגוע בזולתו, אומרים לו: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". כשרוצים ללמד אדם לאהוב את זולתו, אומרים לו: "ואהבת לרעך כמוך". המשותף לשני המשפטים החשובים הללו הוא שהם מעצבים את האדם בכך שהם שולחים אותו להיזכר בתחושות שהוא עצמו התנסה בהן: "מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך". שני המשפטים מזכירים לבן אנוש את החוויות שנחקקו בו, את אלה שעיצבו אותו והתעצבו בו, כדי שבעזרתם יצליח להזדהות עם הזולת ולהתחשב בו.

 

לידה היא בריאה

 

עצב איננו רע, זוהי מתנה קיומית שהוענקה למין האנושי כדי להמעיט שנאה ולהרבות אהבה בין בני אדם. בעצב קיימים סיכוי וסכנה לבן אנוש, לחברה האנושית.

 

על כן, כשאמר לה אלוהים, לאישה: "בעצב תלדי...", הוא לא קילל אותה ולא העניש, אלא הטיל עליה אחריות גדולה והביע הערכה עצומה ליכולתה, כאומר לה: גורל האנושות בידייך המעצבות, אישה. את שותפתי בבריאה.