לדף הבית
לדף הבית
צרו קשר
צרו קשר
Hebrew Site   English Site

כניסה לחברי האתר

סיפורי חיות – סיפורי בריות

מיריק שניר

סופרת ילדים

 

תקציר

 

בכל מקום שבו גרים יחד מבוגרים וילדים – בכל בית – נוצר עימות בין טבע לתרבות.

תינוק מגיע לעולם כיציר טבע מוחלט, ונתבע להסתגל במהירות לעולם של תרבות.

מטרת החינוך איננה הכחדתו של פאן הטבע בילד כדי להפכו לבן תרבות, אלא גילוי וטיפוח של טבעו האישי והמיוחד. רובנו מודעים מאוד לפגיעת תרבות האדם בטבע העולם, אך לא מודעים מספיק לפגיעתו הקשה של תהליך ה"תירבות" בטבע האדם. כולנו אמונים על הגנת הטבע! מי מגן על טבע הילד?

 

מבוא

חלק נכבד מן הגיבורים של סיפוריי הן חיות. במאמר זה כינסתי כמה וכמה מהן ונהניתי לגלות שיש להן דרכים שונות ומגוונות להשתתף בעלילות ובהעברת המסרים.

הכותרת ספרות ילדים היא למעשה מטעה, מכיוון שזו הספרות היחידה שילדים ומבוגרים קוראים ביחד!  זה קורה בתקופה שבה הם הכי קרובים פיזית אלו לאלו והכי רחוקים מנטלית אלו מאלו. סופר הילדים נמצא במקום שבו עולם הילדים ועולם המבוגרים נפגשים זה עם זה ומתנגשים זה בזה. סיפור הילדים ממוען אל שניהם ומנסה לתרום לקירוב הלבבות.

 

יואש ראש דבש  

האם מאיימת על בנה באמצעות יצירי טבע, במטרה לעצב יציר תרבות.

 

יואש לא אוהב להסתרק! במילים אחרות: לא קל לעצב אותו ולחנך אותו. אמא מתעקשת לחנך אותו – על-פי דרכה! יואש לא מוותר – על-פי דרכו! לכאורה סיפור על שיער – פרוע או מסורק? ובמילים אחרות, אין זה סיפור על עיצוב השיער, אלא סיפור על עיצוב האישיות.

 

 

תקציר העלילה: הבן יואש אוהב לשמוע סיפורים ושונא להסתרק! אמא של יואש רוצה יותר מכל - ילד מסורק! היא מוצאת פתרון: כשתספר לבנה  "סיפור חינוכי" והוא יקשיב פעור פה, תסרק אותו... והיא אכן מספרת לו על יואש עם "ראש של קש", שיוצא מן הבית פרוע ושתי ציפורים יורדות בציוצים רמים על ראשו, כדי ליטול קש לקן שלהן. יואש נבהל מאוד וצועק: "זוהי שטות! אני לא קש! זו טעות! אני יואש" ובורח הביתה. בסיום הסיפור, יואש חובב הסיפורים כבר מסורק למשעי, והאם שהצליחה לסרק אותו בינתיים, מתמוגגת מנחת: "מה מתוק אתה יואש, שיערך זהוב כדבש!" אך כאן  קורה דבר שלא צפתה: בנה יואש מגיב בבהלה: "שערי זהוב כדבש, זוהי בעיה ממש! עת אשקע בהרהורים, על שיער ושאר דברים, לא ירדו שוב ציפורים, אבל מה עם הדבורים!?" זהו כמובן העוקץ של הסיפור.

 

אמא ממחישה ליואש באמצעות סיפור את התוצאות הרעות (המפחידות!) הצפויות לו, מהתנגדותו "להתחנך", ואת התוצאות הטובות (המתוקות) הצפויות לו מנכונותו "להתחנך".

התוצאה היא שכדי לגדל בן תרבות, אמא של יואש גורמת לו לפחד מן הטבע! כך שמתחת לתסרוקת היפה והמתוקה יתעצב (תרתי משמע) אדם מרוחק מעצמו ומן הטבע,

 

ה"סיפור החינוכי" של אמא בא לומר: מסורק - טוב,  פרוע - רע. הסיפור שלי בא לומר: סיפורים חינוכיים עלולים להביא לניכור, לפחד ולייאוש. אל לנו לנצל את תום הלב של ילדים ואהבתם לסיפורים, כדי להעביר להם באמצעותם מסרים מזויפים.

 

יש עכבר בבית

ילד קטן מגן על בן דמותו – העכבר, מפני המבוגרים הרודפים אחריו בבית.

 

תקציר העלילה: בבית התגלה עכבר זעיר. כל בני המשפחה מציעים דרכים שונות ללכוד, לסלק ולמגר אותו, ורק הילד הקטן דואג לו. באישון לילה הוא משחרר אותו מהמלכודת בה נתפס.

 

העכבר והילד דומים: הם קטנים, זריזים, שובבים, פחדנים, לקקנים, נרדפים, נתפסים...

כשהמבוגרים דולקים אחרי העכבר, הילד מודאג גם בגלל הזדהותו איתו. בכל מקום שבו גרים יחד מבוגרים וילדים – בכל בית – נוצר עימות בין טבע לתרבות. תינוק מגיע לעולם כיציר טבע מוחלט, ונתבע להסתגל במהירות לעולם של תרבות. מטרת החינוך איננה הכחדת הפאן של הטבע בילד כדי להפכו לבן תרבות, אלא גילוי וטיפוח טבעו האישי המיוחד. רובנו מודעים מאוד לפגיעת תרבות האדם - בטבע העולם,  אך לא מודעים מספיק לפגיעתו הקשה של תהליך ה"תירבות"- בטבע האדם. כולנו אמונים על הגנת הטבע! מי מגן על טבע הילד?

 

על מה הסיפור?

ילד מספר למבוגר, סיפור על צפרדע וחסידה – שהוא סיפור על ילדים ומבוגרים.

 

תקציר העלילה: "ספר לי סיפור" מבקש ילד, אך המבוגר לא מביא הפעם ספר מהמדף, אלא משיב: "בסדר גמור, על מה הסיפור?" הילד מופתע לרגע, ומבין שהפעם הוא מוזמן להחליט בעצמו על מה יהיה הסיפור. הוא מציע: "סיפור על צפרדע קטנה ירוקה". בנקודה זו, ברור שהילד מביא לסיפור את עצמו. המבוגר מעודד אותו להמשיך ולספר, והילד (הצפרדע) מכריז באומץ: "יום אחד באה חסידה...!" ובשלב זה ברור שהילד מכניס לסיפור את הגדולים. כך, בדו-שיח רגיש, מניע המבוגר את הילד לספר לו את הסיפור הלא פשוט שלו. בסוף שואל הילד: "על מה היה הסיפור?" והמבוגר משיב: "על צפרדע ועל חסידה", ובכך הוא אומר: אני מבין שסיפרת לי סיפור עליי ועליך, סיפור על מערכת היחסים המורכבת בין ילדים למבוגרים.

 

בסיפור "על מה הסיפור?" הופך המבוגר את היוצרות: הוא מציע את עצמו כמאזין לסיפור, ואת הילד כיוצר הסיפור. הוא מבין שילדים הם המקור לסיפורי הילדים. אמנם בידי המבוגרים נמצאים הכלים ליצור את הספרים, אך תכני הסיפורים צריכים להגיע מתוך ההקשבה לילדים. הילד כצפרדע הוא ירוק בעולם, רך, פגיע, חמקן, דו-חי שנדרש להסתדר בו-זמנית בשני עולמות: בעולם הילדים ובעולם המבוגרים. החסידה מייצגת את המבוגר שלא פעם נראה לילד מאיים: עם פה גדול ואדום, מדבר הרבה, תובע, אוסר או כועס. פיו של המבוגר גם עלול לבלוע - משמע, הילד גם יידרש לוותר או להשתנות. השחור והלבן של החסידה מייצגים את החוקים והכללים - כן ולא, טוב ורע. החסידה אף מתחסדת... כלומר,אינה רואה בעצמה את כל אלו.

לא קל לילדים בחברת מבוגרים, ואף לא קל למבוגרים בחברת ילדים, ומשום כך הסיפור הזה אינו קל - אבל יש בו תקווה - קווה קווה קווה והיא: ההקשבה.

 

נראה שהולדת ספרות הילדים, בסביבות ראשית המאה, אכן קשורה בכך שמבוגרים מסוימים התחילו באמת להתבונן בילדים ולהקשיב להם.

 

שום דבר

הילד מבין את השפות של החיות – אך לא את שפת האיש.

 

תקציר העלילה: "ילד אחד אל הבית הלך, מצא על הדרך דבר, ולקח." מהו ה"דבר"  מציאותי, או דמיוני – היינו הך עבורו. הילד שואל לכל עבר: "מה שם הדבר מי יודע?" וחיות שנקרות בדרכו: צפרדע, עכבר, זבוב, נחש, אריה, מציעות לו שמות שונים: "הופיע אריה ואחרי שראה, שאג: אין ספק שזה – אה! אה! אה! אה!", או "פגש בו נחש ושאל בלחשוש: אפשר למשש את השוש שוש שוש שוש? "

הילד מתרגש לפגוש את החיות, ומכנה את ה"דבר" שבידו בכל השמות שהן מציעות לו.

קרוב לבית הוא פוגש באיש, שמביט בו בתמיהה ואומר: "ביד שלך אין שום דבר!" הילד הנבוך נעצר לרגע, אחר מתעשת, מחבק את ה"שום דבר" שבידו וממשיך ללכת איתו אל ביתו.

 

גיבור הסיפור קרוב אל החיות, אל הטבע, על כן הוא מבין כל אחת בשפתה. הוא מתקשה להבין את שפת האיש המנוכר לעולמו הפנימי. הילד ממשיך להחזיק ולחבק את ה"דבר" שבידו, אפילו לאחר שהמבוגר כינה אותו - "שום דבר", כי הוא לא יכול לוותר עליו, בנפשו היא.

מבלי להרגיש אנחנו אומרים:

על מכה: "זה יעבור, זה שום דבר!" (או "אין דבר!");

על חלום רע: "זה רק חלום, זה שום דבר;"

על פחד: "אין לך שום דבר מתחת למיטה...;"

על בכי: "אתה בוכה הרבה בגלל שום דבר...;"

הכותב לילדים רכים מספר לנו על דבר, שהוא מהות עולמו של הילד, אך מעיני המבוגר הוא נסתר, בשבילו הוא: "שום דבר".

 

סבתא לאה

מאה חתולים לסבתא לאה המסמלים: פתיחות, חכמת חיים ואהבה אינסופית.

 

"סבתא לאה יש לה מאה, מאה חתולים.

חתולים של סבתא לאה בחיקה נתלים.

 

סבתא לאה יש לה מאה, מאה עוגיות.

עוגיות של סבתא לאה עונג לפיות.

 

סבתא לאה יש לה מאה, מאה סיפורים.

סיפורים של סבתא לאה בלבי שמורים."

 

טקסטים קטנים מחורזים, המאוירים בנדיבות ובבהירות, אהובים על ילדים במיוחד. בעזרתם הם מצליחים ללמד את עצמם קריאה (רובנו לא יודעים כמה מאמצים עושים ילדים רכים ללמד את עצמם לקרוא!) השאלה, אילו תמלילים יפגוש הילד במהלך רכישת מיומנויות השפה, אינה  שאלה טכנית גרידא, אלא סוגיה מהותית, אשר חייבת להיות קשורה ומכוונת למטרה אותה רוצים להשיג. בחרתי להתמקד בתכלית הנשגבת מכולן: אהבה.

 

סבתא לאה יודעת שלספר סיפורים זו דרך נפלאה לבטא אהבה. היא שופעת אהבה אל יצירי הטבע כולם. מאה חתולים בחיקה ומכאן שלא פלא שילדים נמשכים אליה.

שפע מתכונים לסבתא לאה, מאה עוגיות, מאה דרכי פיתוי - למשוך  קטנים וגדולים אל ביתה.

כל זאת על מנת להגיש להם מה שהכינה עבורם: מאה סיפורים.

 

סבתא לאה מגשימה אהבה בכל מעשיה, ועל כן מסר האהבה שהיא מעבירה בסיפוריה נכנס עמוק ללב ונשמר בו לתמיד.

סבתא לאה לא מסתפקת בהבנת הנקרא, היא משיגה את אהבת הנקרא. אך היא יודעת שאהבת הנקרא, חשובה ככל שתהיה, איננה מטרה בפני עצמה, אלא דרך נפלאה להשגת  אהבת האדם, להגעה לקשר ברמה האנושית הגבוהה ביותר בין אדם לרעהו, ברמה של "ואהבת לרעך כמוך". חברה שלי אומרת: "סוף מעשה באהבה תחילה."

 

לא קשה לגלות בכל אלימות פיזית מרכיב של תקשורת לקויה. בדור של שפה דלה ואלימות גואה - בנפשנו היא, לחפש ולמצוא דרך שתצמיח בבתים שלנו ובבתי החינוך שלנו בני אדם קשובים לעצמם ובזכות זה, גם לזולתם. אנשים העושים שימוש בכישורי השפה שרכשו לקבלה, העברה, ויצירה של מסרים אנושיים.

 

תכלית נשגבת זו לא תושג באמצעות טקסטים חינוכיים-מגויסים, אלא רק במפגש מתמיד החל מינקות עם יצירות אמנותיות, אנושיות ואמינות, הנוגעות בכל לב ובכל גיל.

 

צב

ילד רוצה להחזיק בבעל חי, בעוד בעל בעל החיים מתאווה להיות חופשי.

 

בחורשה, ביום אביב,

שם מצאתי צב.

 

"בוא" אמרתי בשמחה,

צב כה נעצב.

 

בחורשה, ביום אביב,

שם הנחתי צב.

 

"לך" אמרתי נעצב,

וליטפתי גב.

 

ראש

 

רגליים

 

וזנב

 

והלך הצב.

 

לילד הרך, ניתנה הזדמנות חינוכית יקרה מפז, ללמוד בעצמו, בתהליך טבעי להתחשב בצב. הילד הזה הוא ההורה לעתיד, וערכים שייחרתו בו בגיל צעיר ייטמעו בו  לחיים.

במקורות כתוב: "נפקא מינא לגירסא דינקותא": אבותינו ידעו את מה שידוע היום גם במחקר המודרני: שיש הבדל מהותי בין מה שנלמד בילדות הרכה לבין מה שנלמד מאוחר יותר.

למידה ערכית ומשמעותית מתרחשת דווקא באירועים הנתפשים בעינינו כלא חשובים. הילד לומד באופן חווייתי וללא תיווך את לקחי החיים שלו. המפגש עם הצב הוא דוגמה לדילמות יומיומיות הניצבות לפתחם של ילדים ומבוגרים.

 

מה יש בסיפור-שיר הזעיר הזה עבור הילד המאזין ומה יש בו עבור המבוגר המקריא?

 

עבור הילד: הזדהות עם החלש, הקטן והחושש , כפי שהילד מרגיש לעתים קרובות בעולם המבוגרים. יש כאן גם לימוד של הקשבה והתחשבות, עם יכולת לוותר על צרכים ומאוויים אישיים, מתוך הבנת הצרכים והמאוויים של האחר, וכן כבוד ושמירה על הטבע ומפגש בלתי אמצעי עם החי.

 

עבור המבוגר: הילד, כצב, הינו יציר טבע החי בעולם של תרבות. הסיפור מסמל את מצבו של הילד בעולם המבוגרים, שלא תמיד מתחשבים בזכותו לחיות בעולמו, ולא מבינים מדוע הוא לעתים קרובות נסגר. הילד, כמו הצב, נפתח ופורח כאשר מתחשבים בצרכיו ורצונותיו. הוא פורח כשלא כולאים אותו רק בסביבת גידול מלאכותית, אלא מאפשרים לו פעילות חופשית בסביבה הטבעית שמתאימה לו בכל שלב.

 

בסיפור הצב, מבוגר וילד לומדים יחד, שרכישה היא גם שיעבוד. וויתור הוא גם חופש למוותר.                                                                    

 

 סיפור על טיול של ארנב וחתול

משל עם חיות – המזכיר משל ידוע

ובעצם הוא סיפור על הבדלים בין בני אדם, ועל מערכות היחסים ביניהם.

 

תקציר העלילה: "ארנב פתח את דלת הבית שלו ויצא לטיול, גם חתול פתח את דלת הבית שלו ויצא לטיול. ארנב וחתול נפגשו בטיול." הזמין הארנב את החתול לביתו לאכול גזר, אך החתול לא מצא בו כל טעם, והארנב זלל את הכול. הזמין החתול את הארנב לאכול שמנת, אך הארנב לא מצא בה כל טעם והחתול התענג עליה לבדו. לאחר שעלבו זה בזה, על האוכל ה"לא מוצלח" והיו ברוגז, התעלו על עצמם והשלימו. "פתחו את הדלת ארנב וחתול ויצאו יד ביד להמשיך בטיול"

 

זהו סיפור משל, המזכיר את משל החסידה והשועל, אך עם מסר הפוך. החסידה והשועל החזירו זה לזו מידה כנגד מידה – " עין תחת עין", כשהמשל בא להסביר ולהצדיק את איבת העולם השוררת מאז ביניהם. לעומתם, הארנב והחתול מצליחים לגשר על השוני ביניהם. הם אפילו מוצאים את המשותף לשניהם - אהבת הטיול. טיול עם מישהו שונה, מאפשר לנו לראות דברים שלא שמנו לב אליהם כשטיילנו לבד ולהרחיב אופקים. רב המשותף לכל בני האדם: כולם זקוקים למזון, לביטחון ואהבה (אפשר לעשות שלום רק כאשר שני הצדדים שבעים!)

מן הסיפור עולות דילמות מוכרות: האם ראוי לריב בשל הבדלים בטעם, במסורת או באישיות? איך מגיבים לשוני של האחר? איך לומדים לקבל ולכבד אותו? האם שוני הוא טוב או רע? האם שוני הינו בעיה שיש לפתור או הזדמנות שכדאי לנצל? איך הופכים את ההבדלים למפגש מעשיר? האם הבדלים באישיות, במנהגים או בהשקפות, הם סיבה למחלוקת, לריב או למלחמות?

ילד אחד שאל: "מה הערבים אומרים עלינו שאנחנו ערבים?"

כנראה לא במקרה הסיפור הזה תורגם לערבית.

כתוב במקורותינו: "איזה הוא גיבור בגיבורים? מי שעושה שונאו, אוהבו."

 

פרה פרפרה

הפרה הכלואה ברפת – מייצגת את האדם הלכוד בשגרת חייו.

 

תקציר העלילה: גיבורת הסיפור היא פרה, שכל עולמה שחור-לבן. יום אחד היא חשה "שיע- מו-מו-מו-מו- מום", נמאס לה להעלות גירה, וכשהרימה ראשה מן האבוס הריק, גילתה פרפר!

הפרה התרגשה והפכה בדמיונה לפרפרה, "פה פורחים צבעי הקשת, מה אני עוד מבקשת? פה הריח, פה הטעם, שמה לא אחזור אף פעם!" אך ברגע שהיא יורדת לגמוע צוף מפרח נפלא, חודרים אל חלומה קול הרפתן הקורא לפרות וריח האבוס המלא, והיא מתעוררת. "עד היום שם הפרה, מעלה גרה-גרה" אך משהו בה השתנה: "ושלא כדרך טבע, היא רואה מאז גם צבע."

 

איך נולד הסיפור הזה? בן זוגי ישראל היה רפתן, בקיבוץ נווה איתן שבעמק בית שאן. שעות רבות ביליתי עם ילדיי בין הפרות והעגלות. ביחד הצטערנו על שהן לא יכולות לרעות בשדה הפתוח. כתוב: "מותר האדם על הבהמה", האם משום כך מותר לנו הכול ביחס לבהמה? שם התחלתי לספר לילדיי ולעצמי את הגרסה הראשונה של הסיפור הזה. בהשראת התשעה שנולדו לי, התפתח הסיפור וראה אור כעבור 23 שנים, כשראשוני הנכדים נולדו.

 

מה קרה לפרה. האם ייתכן שבעקבות החלום, התחולל בחייה שינוי אמיתי? איך חלומות משפיעים על המציאות שלנו? איך הם מושפעים ממנה?

 

 

קדיה מולודובסקי, סופרת ילדים גדולה ונשכחת, אמרה פעם: "אושר בחלום אינו רק חלום, הוא גם אושר."

 

מי היא הפרה הכלואה בין ברזל ובטון בשגרה מנוונת, המואבסת, המשועממת, הרואה רק שחור ולבן? מה מביא לחייה הפרפר? טבע, צבע, יופי, טעם, חופש, ילדות, חלומות, תקוות, השראה ויצירה.

הפרה המבואסת, לא מבקשת להיות פרפר, אלא פרפרה – שילוב של פרפר ופרה. לא להפוך למישהו אחר, אלא לחולל בעצמה שינוי פנימי, שאינו תלוי רק בנסיבות החיים, אלא משפיע עליהן. לשלב חלומות ומציאות, טבע ותרבות, ילדות ובגרות. האם זה סיפור על פרות בלבד?

 

אור וצל

ילד קטן נבהל מצל בדמות נמר!!! עד שמתגלה לו מטיל הצל – חתול קטן.

 

תקציר העלילה: "אור עצר והסתכל. מי הולך איתי, זה צל!" הילד אור, מגלה את הצל שלו ונבהל. כשאור נוגע בצל, הצל נוגע בו. כשאור מרים מקל, הצל ממהר לעשות כמותו. כשאור בורח, הצל רודף וכשאור נופל, הצל נעלם. אור רואה צל נמר מתקרב ומגלה באנחת רווחה שזה החתול שלו. כך קורה לו עם פיל שהוא בעצם כלבלב קטן, ועם דוב ש"הופך" לאחותו המדדה. עם השקיעה, אור וצל הופכים לידידים המנופפים זה לזה לשלום.

 

לא רק בסיפורים, גם בחיים, הצל לא פעם מפחיד ומאיים יותר ממי שמטיל אותו

 

כבאית היא פיל?

כלי רכב שונים מזכירים לאח הקטן חיות שונות – בעוד האח הגדול לועג לו.

 

תקציר העלילה: אח קטן ואח גדול מטיילים יחד, אבל רואים אחרת את כלי הרכב השונים. האח הצעיר אומר: "כבאית היא פיל ממש. הרכבת היא נחש..." האח הגדול מגחך: "אח! כלי הרכב הם סתם פח!" האח הקטן ממשיך ואומר: "אופנוע הוא נמר..." אך האח הגדול בשלו: "שטויות! העולם לא גן חיות." וכך זה נמשך... אבל כוחו של הדמיון עצום והאח הקטן מצליח להשפיע על האח הגדול שלוחש בסוף נרגש: "כבאית היא..."

 

היכולת לראות בכלי הרכב חיה, קיימת אצל מי שעדיין קרוב לטבע, ואצל מי שעדיין מבקר במחוזות הדמיון. איך מרגיש הילד הרך כשצוחקים מביטויי הדמיון המפותח שלו? האם אנחנו לוחצים על ילדים לראות בעיקר את המציאות ולוותר על הדמיון? איך יכול היה האח הגדול להגיב אחרת? מה לימד האח הצעיר את האח הגדול?

 

אורה

סיפור על מוות, על אבל, על נחמה. ולא על חתולים בלבד.

 

הסיפור של הסיפור: אורה, גור החתולים של ים נכדתי, מת פתאום. ים הייתה עצובה מאוד. כדי לנחם אותה כתבתי לה את הסיפור "אורה". ים ביקשה לאייר אותו וכשסיימה, חבקה את הספר הקטן, תוצרת בית, ואמרה: "אני רצה לספר את זה לכולם בבית, שיותר לא יהיו עצובים."

 

תקציר העלילה: גור חתולים מתוק הובא לבית שלנו וקיבל את השם: אורה. כל בני המשפחה שמחו בו, אך יום אחד הוא מת. הילדים ים ורום העצובים התנחמו באפשרות שהוא חי עכשיו בארץ החתולים, "ומנפנף זנב משם: 'אל תדאגו לי רום וים וגם אתם כולם.'"

 

לא קל לשכנע הוצאת ספרים מכובדת להוציא לאור ספר עם איורים של ילדה בת ארבע.

אורה הוא ספר של התמודדות עם מוות עבור קוראים בכל גיל.

 

מוות מעסיק ילדים מגיל רך (ובמציאות שלנו על אחת כמה וכמה), אך רוב המבוגרים פוחדים ממנו פחד מוות ומתחמקים כשהילדים מעלים את הנושא. בכך הם אינם מונעים מהילדים לפגוש במוות, רק משאירים אותם להתמודד איתו לבד! סיפורים ושירים עם סוף לא טוב קשים לנו, אבל אם לא נקרא, נספר ונשיר אותם, נהיה בעיני הילדים שלנו לא אמינים ולא תומכים, דווקא במקום שהם הכי זקוקים לנו.

 

דג

מפגש עם בעל-חיים, הוא גם מפגש עם בעל מוות.

 

"מישהו

השאיר בחול,

 

דג

זהוב-אדום-כחול

 

והדג

לוחש לי:

 

"חיים!

מי יחזיר אותי -

למים?"

 

ילדים רכים מגלים בשלב מוקדם את הכוח שיש להם כגוזרי חיים או מוות על יצורים קטנים. בהתחלה הם עסוקים יותר בחלק הניסויי. הם לומדים את השפעת מעשיהם על החיה הזעירה, כמו על כל דבר בסביבתם. אם בשלב הזה אנחנו מנסים לעצור בעדם, ממניעים מוסריים, אנחנו גוזרים עליהם גזירה שאינם יכולים לעמוד בה. כאילו אסרנו עליהם ללמוד את החיים. למידה עבורם היא צו חיים - כמו עץ הדעת שאין אדם יכול לעמוד מול פריו ולא לטעום ממנו.

דרישה לא מתפשרת בשלב הבוסרי הזה, עלולה לעורר בילדים התנגדות קשה, שתעכב את הבשלתם לשלב הבא. פעולות הניסוי והלמידה עלולות אז להפוך לפעולות מחאה נגד כפייה ואיסורים.

מפגש קטן, של ילד קטן, עם דג קטן, בשיר קטן, ועם התחינה האילמת של הדג שנשלחת לחללו של העולם, מעוררת בילד הזדהות טבעית, שהרי גם הוא קטן וכמו אילם בעולם ענק. אלא שהפעם, מול הדג המתחנן על חייו, הוא הענק, הגוזר גורלות. הדג נתון בידיו לטוב ולרע. מה שהילד יעשה או לא יעשה מול הדג המוטל על החוף, יהיה לרוב, השלכה של החוויה הקיומית שלו ביחסיו עם המבוגרים.

 

חילזון

חילזון - כאדם נע לאט במסלול חייו ומשאיר עקבות עשייה, יצירה, סימני חיים.

 

"זז

זחל

החילזון

 

זז

זחל

חיפש מזון

 

פס

של כסף

כאן

השאיר

 

והשאיר

לי פה

גם

 

שיר"

 

שיר טוב לילד רך, מחזיק אמת חיים עמוקה המדברת לכל גיל. כולנו נעים במסלולי חיינו, מונעים קודם כל מן הצורך להתקיים. אבל מה שאנחנו משאירים אחרינו הוא מיטב העשייה שלנו, שהיא גם שביל מסומן עבור הבאים אחרינו - שביל כסף, שביל חוכמת הדורות.

 

חתול

שיר קטנטן המבטא את ההזדהות המוחלטת של ילד עם חיה.

 

"מי הוא

מייאו?

 

מייאו

מי הוא?

 

החתול

אני

אני הוא"

 

מפאת קוצר היריעה, ועל מנת לעזור למתעניינים בסיפורי חיות, להלן רשימה של עוד כמה יצירות שגיבוריהן חיות.

 

פרפר

 שלבי ההתפתחות של הפרפר מסמלים את שלבי התבגרות האדם.                                                                                   

                                                                         

אם פתאום אפגוש אריה

ספר ובו חיות רבות המתוארות מנקודת הראות הראשונית של הילד.

 

לילה דוב

 הפחד מצית את הדמיון והופך דברים תמימים למפחידים.                                                                            

 

כתונת פסים

 זברה מחפשת בגד ובוחרת דווקא בבגד מרופט שמחבר לסיפור מהמקורות.                                                                        

 

לאיבוד הלך לי זבוב

 מה שנראה מובן מאליו ואפילו מטריד, ערכו מתגלה לנו כשהוא אובד.                                                  

 

הכלב של גיל

 הלא מוכר מפחיד.                                                          

 

בובה ודובון

חיות הבד ודומיהן הן חלק חשוב בכל ילדות.                                                            

 

זאב אוהב

 לזר הנראה מאיים, יש רגשות כמוני.

 

יש לי אופניים

הילד מזדהה עם יצירי הטבע הקטנים והמוגבלים על כן מגן עליהם.                                                               

 

מה עשית היום?

אין חיה בסיפור! יש חיה בסיפור של האיור!

בספרים רבים, המאיירים מציירים חיה שמשמשת בבואה לילד.

 

נמלה

הנמלה, כילד, נושאת על כתפיה משא גדול ממנה.

 

"נמלה

עולה

עולה

נמלה

יורדת.

 

נמלה

מוצאת

פרור,

נמלה עומדת.

 

בוקר

צהריים

ערב

מת – א – מ – צ – ת

הנמלה.

 

עד

הלילה

מ – גל – ג – ל – ת

הר פרור

לקן שלה."

 

תחושה דומה מעולם המבוגרים מבוטאת בשירה של רחל, שאני מביאה לסיום:

 

"רק על עצמי לספר ידעתי,

צר עולמי כעולם נמלה,

גם משאי עמסתי כמוה,

רב וכבד מכתפי הדלה.

 

גם את דרכי כדרכה אל צמרת,

דרך מכאוב ודרך עמל,

יד ענקים זדונה ובוטחת,

יד מתבדחת שמה לאל."

 

החוויה של "יד ענקים" המנהלת את חיינו, משותפת לגדולים וקטנים ועשויה לעזור לנו להיות מתחשבים יותר בילדים הרכים. בד בבד היא מאפשרת לנו לא להחמיץ את ההזדמנויות שהילדים וסיפורי הילדים הנקראים במשותף נותנים לנו - להביט בכנות על עצמנו.

 

אני מבקשת להודות, לרבעון "חיות וחברה" שנתן לי הזדמנות להפליג עם תיבת נוח שלי.

 

מיריק שניר